<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין הסכנה</h1>
<h2>דף פב.</h2>
עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה. תנו רבנן עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב אם נתישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמו אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ומסתברא דהני מילי עוברה שאין לנו אומד בישוב דעתה, פעמים מתיישב בטעם הרוטב ופעמים ברוטב ופעמים שצריכה לשומן עצמו, אבל חולה שמאכילין אותו על פי בקיאים מאכילין אותו בתחלתו דבר הצריך לו וכדי הצריך לו כמו שאמרו רופאים ואין מדקדקים עליו להאכילו הקל הקל. וגרסינן בכריתות בפרק אמרו לו (י"ג א') התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה ואקשינן מפני הסכנה אפי' טובא נמי תיכול אמר רב פפא הכי קתני התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשעור ואפי' טובא מפני הסכנה, כלומר שאפילו צריכה לכשעור מאכילין אותה פחות פחות כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס, וכן פסק בעל ההלכות. ונראה שאף בחולה עושין כן כדי להקל עליו מאיסורי כרת ומכות לאיסור בלחוד. ואם תשאל אם כן למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל טבל ותרומה מאכילין אותו תרומה והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא, אפילו הכי כיון דבשיעורן חמורין זה מזה לעונשין, אף בפחות מכשיעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה, אי נמי התם בשאמדוהו לכשעור והוא צריך לו בכדי צירוף.
ובהלכות גדולות נמי, אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה, אע"ג דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל, שפיר דמי למיתן לה. ורב יצחק בן גיאת אמר לאו בידיעה דידן תליא מילתא אלא בידיעה דידה ובדעתה תליא מילתא, דמשהריחה נותנין לה וכחולה דמיא. ומסתברא כבעל הלכות, שאם אמרה צריכה אני פשיטא דמאכילין אותה, אלא אפילו ראו אותה מתאוה לאותו הריח ופניה מוריקות מאכילין אותה דחוששין לעיקור. ודקאמר נמי משום סכנת ולד שמע מינה אפי' ליכא למיחש לדידה מחללין. והיינו דגרסינן בשלהי פרק קמא דערכין (ז' א') אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כרסה ומוציאין את הולד פשיטא מאי עביד מחתך בבשר הוא אמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבים, מאי קמ"ל דספיקא מחללינן שבתא תנינא ספק חי ספק מת ספק ישראל ספק נכרי מפקחין, מהו דתימא התם הוא דאית ליה חזקה דחיותא אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קמ"ל. ואע"ג דתנן (אהלות פ"ז) האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, דאלמא מעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות, ותנן נמי (נדה מ"ד א') גבי תינוק בן יום אחד וההורגו חייב, ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא, וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות, אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליה, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הלכך אפי' בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו כדעת בעל הלכות.
ואיכא דסבירא ליה שאין מחללין משום נפלים, אלא עוברה שהריחה חששא דמיתה דידה היא, שכל המפלת בחזקת סכנה. וטעמא דיושבת על המשבר שמתה טעמא אחרינא הוא דכיון שמתה הרי הוא כילוד, לאו ירך אמו הוא ולאו בדידה תלי אלא חי הוא ודלת ננעלה בפניו, ליכא אלא דלא הוי ליה חזקה דחיותא, וספק נפשות להקל.
בפרק אף על פי (כתובות ס"א א') אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי אפיתחא דבי כונגד מלכא חלף ואזיל כונגד דמלכא חזיי' רב אשי למר זוטרא דחוור אנפיה שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה וכו', אמרי ליה רבנן מאי טעמא סמכת אניסא חזאי רוח צרעת דקא פרחא עילויה. שמעינן מינה מכי חוור אנפיה חיישינן לסכנתא. והתם אמר רב המנונא הכל משהין בפני שמש חוץ מבשר ויין. אמר רב אשי הוה קאימנא קמיה דרב כהנא ואייתי ליה גרגלידי דלפתא בחלא ואי לאו דיהיב לי מניה איסתכן. רב פפא אמר אפי' מתמרתא דהנוניתא. כללא דמלתא כל דאית לי' ריחא ואית לי' קיוהא. ושמעינן מינה דהוא הדין לבריא שהריח וערערה נפשו מאכילין אותו על פי עצמו או ע"פ בקי המכיר בו. וכך כתב הרמב"ם ז"ל.
ולענין ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים דאמר לעיל כי אתא רבין אמר ר' יוחנן [פסחים כ"ה ע"א] בכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע וש"ד. ולא מבעיא מפלח ע"ז וגילוי ערוה ומשפך דמים דאסור אלא אפי' ליהנות מנייהו בכלום בעולם אפי' להתרפאות אסור, דאמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה היכי דמי אי דאיכא סכנה אפי' עצי אשרה נמי אי דליכא סכנה אפילו כל איסורין שבתורה נמי לא, לעולם דאיכא סכנה ואפ"ה עצי אשרה לא, והא עצי אשרה אי אכיל מנייהו או שייף בהו לא פלח ע"ז אלא משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם הוא דעבר ואפ"ה אסור. וכן בג"ע וכן בש"ד, דאמר רב יהודה אמר רב (סנהדרין ע"ה א') מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא באו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, תספר עמו מאחורי הגדר ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר אלמא שלש עבירות הללו לא שנא בעבירה גופא ולא שנא באבקה של עבירה אין מתרפאין בהם כלל.
ולא מבעיא היכא דאתי גוי ובעי לעבורי לישראל אמצות, אלא אפי' להנאתו של מעביר אסור, דהא עצי אשירה להתרפאות בהם ליכא דבעי לעבורי מילתא, וחולה להנאת עצמו ולרפואתו קעביד ואפ"ה אסור. וכן המעלה לבו טינא הנאת עצמו ופקוח נפש הוא ואפ"ה אסור. ואמרי' (קידושין מ' א') רב כהנא תבעתיה ההיא מטרוניתא סלק לאיגרא ואפיל נפשיה מאיגרא לארעא, ור' צדוק נמי תבעתיה ההיא מטרוניתא, וכולהו סכיני נפשייהו ומייתו גופייהו לקטלא, ואי ס"ד להנאת עצמו של גוי מותר היכי מסכני נפשייהו, וכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאים לחלל עליו את השבת מדת חסידות היא לו שימנע עצמו מלחלל, אינו אלא שופך דמים כדאמרן (ירושלמי פ"ח ה"ה) הזריז משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים, וכל שכן המונע עצמו שמתחייב בנפשו. אלא ש"מ שלש עבירות חמורות הללו לעולם אסור ואפילו להנאה. ואשכחן נמי במרדכי דסיכן נפשיה וכל ישראל לגבי המן משום דנעבד הוה, והתם להנאת עצמו ולכבודו הוא כדכתיב גדל המלך אחשורוש את המן וכתיב וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן.
ואי קשיא לך והא אסתר גילוי עריות הוה, והתם מסקינן עלה דלהנאת עצמן מותר, לא קשיא דגוי הבא על בת ישראל בזנות גזירת בית דינו של שם בלחוד הוא וליכא קרא לאיסורא, וולדה נמי כשר כדמפורש בדוכתא, והתם דרך זנות הוה, שהרי מקבץ הכל ומחליף ובועל, ואם תאמר שהיה דרך חיתון לאסתר מדכתיב וישם כתר מלכות בראשה, חתון באונס ליכא, ועוד חתנות דגוים נמי שאר עבירות הוא, ולא הוי בכלל עריות אלא אשת איש דישראל אי נמי ישראל הבא על הגויה דחייבי מיתות הוא דהא קנאין פוגעים בו, ומחויבי כריתות נמי חשיב, דאדכריה רב לגמריה (סנהדרין פ"ב א') יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, אבל חתנות דגוי בבת ישראל כשאר עבירות הוא מולא תתחתן בם. והכי נמי מפורש בגמרא בפרק בן סורר (ע"ג ב') דחייבי לאוין לא אתו מנערה המאורסה אלא חייבי מיתות וחייבי כריתות.
ואי קשיא לך והא אמרינן (סנהדרין ע"ד ב') גבי קאקי ודמונקי דיהבינן להו ופלחי בהו לבי נורא משום דלהנאת עצמו הוא, התם נמי לאו ע"ז ואבק ע"ז הוא אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול, דהוא משאר חייבי לאוין שבתורה ואיסורא דשייכא בשאר כל המצות, אבל לאוין דע"ז כולן אסור לעבור עליהן אפילו להנאת עצמן ולהתרפאות לעולם. וכן בשפיכות דמים וכן בג"ע. וזו היא ששנויה בסיפרא (פ' ויקרא דיבורא דחטאת פ"א), שבת הותרה מכללה נערה המאורסה לא הותרה מכללה, ופירשו עלה בירושלמי (ע"ז פ"ב ה"ב) זאת אומרת שאין מתרפאין בגילוי עריות, שבת הותרה מכללה לאו להתרפאות, ודכותה נערה המאורסה לא הותרה מכללה אפילו להתרפאות. ומדקתני לא הותרה מכללה אף להנאת עצמן במשמע וליכא למינדא מינה.
<h2>דף פג.</h2>
חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאים. אם אין שם בקיאים מאכילין אותו ע"פ עצמו עד שיאמר דיי. א"ר ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך מאכילין אותו ע"פ עצמו מ"ט לב יודע מרת נפשו. רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך מאכילין אותו ע"פ רופא מ"ט תונבא הוא דנקיט לי'. ומסקנא רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני אפי' איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן, מ"ט לב יודע מרת נפשו, וסוגיא דשמעתא רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך שומעין לרופא. חולה ורופא אומרים אין צריך ורופא אחר אומר צריך אין מאכילין אותו שאין דבריו של אחד במקום שנים כלום. חולה ורופאים שנים ושלשה ואפי' מאה כלם אומרים אינו צריך ויש שנים שאומרים צריך מאכילין אותו על פיהם דספק נפשות להקל ואין הולכין בו אחר רוב דעות. חולה אומר צריך אפילו מאה בקיאין אומרים אינו צריך מאכילין אותו ע"פ עצמו. הדין הוא מסקנא דשמעתא וסוגיא.
וחזינן מאן דפסק דבתר רוב דעות אזלינן. וכן נמי כתוב בשאלתות. ואע"ג דגמרא בהדיא היא דכי אזלינן בתר רוב דעות באומדנא ה"מ לממונא אבל הכא ספק נפשות להקל, משמע דס"ל להני רבואתא דההיא אוקימתא ליתא, דמשום הא דמקשינן ע"פ בקיאים תרי פשיטא תרי ותרי נינהו וספק נפשות להקל איתוקים הכי, ומכיון דאתא רב אשי ואמר דכל היכא דאמר חולה צריך אני אפילו מאה אמרי לא צריך לדידיה שמעינן, קמה לה מתניאתא כדמעיקרא, דאיכא אחריני בהדי חולה ואמרי לא צריך ומאכילין אותו ע"פ בקיאים תרי, ס"ד אמינא כשם כשהחולה אומר צריך אני שומעין אפי' כנגד מאה בקיאים, כך כשהוא אומר איני צריך לישמע לו דהכא והכא לב יודע מרת נפשו קמ"ל להקל אמרינן אבל להחמיר כחד בקי בעלמא הוא ולא כתרי. הילכך היכא דאיכא אחרינא בהדיה ותרי דאמרי צריך, לדידהו שמעינן הא לחד לא שמעינן, ולא אמרינן חולה תונבא נקיט ליה אלא חד מנינן ליה תרי לא מנינן לי'.
ובודאי אשכחן (ב"ק צ' ב') לענין דיני נפשות דאית בהו אומדני כגון שיש בו כדי להמית, על ציפר נפשו הכהו או על שוקו הכהו, ואפ"ה בתר רובא אזלינן בהו, דבתר רובא אזלינן בכל מילי דסנהדרין. והא מלתא מסייע להך סברא דאמרן, אלא מכל מקום כיון דבגמרא אתמר דגבי אומדנא דחולה לא אזלינן בתר רובא לא דחינן סוגיא מפורשת ותפסינן סברא בעלמא. וסנהדרין איכא למימר שאני התם דכולהו דיינין נינהו אבל הכא כיון דאיכא תרי דאמרי צריך ואינך לא צריכי לן לאומדנא כלל כמאן דליתנהו דמי. וסנהדרין נמי בהטיה לחיוב לאו בתר כל רובא אזלינן אלא ע"פ שנים (סנהדרין ל"ב א'), אלמא דינא אחרינא הוא בסנהדרין אבל בספק נפשות לאו בתר רובא אזלינן באומדנות, והכי פסקי רבואתא ובעלי הלכות.
ואיכא מאן דאמר מדקתני ע"פ בקיאין ש"מ יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות, ורופאים שאינן חכמים ומומחין כל כך, שהולכים אחר בקיאות. ואינו נראה שלא שמענו בסנהדרין שנלך אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין. ובודאי אשכחן לענין הנשאל לחכמים כדאמרינן (ע"ז ז' א') היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, הלכך במנין שוה ברופאים הולכין אחר חכמה ובקיאות, ואע"ג דליתא הכי בדין סנהדרין, התם דיינין הם וכולם צריכים לאותו הדין, ומדינא לא היה ראוי להיות דין עד שיסכימו כל הצריכין לדעת אחת אלא דרחמנא אמר אחרי רבים להטות. אבל הכא שומעין לחכם, והשני אינו ראוי להיות נשאל בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובטל הוא, מיהו אחד במקום שנים כיון שכולן רופאים ויודעים במלאכה זו אין דבריו של יחיד במקום שנים, מ"מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפילו במקום רבים, אבל להקל כדין היחיד, דאשכחן לענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל דאתמר (יבמות י"ד א') כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו אבל הכא בית שמאי מחדדי טפי הילכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר, ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל ולהתעסק בחולה כל צרכו.
ירושלמי חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל ודוחה את השבת. ומסתברא הני מילי בחולה אומר יכולני משום דשכיח ביה תונבא בחולה, אבל רופא אומר יכול וחולה אומר איני יודע שומעין לרופא, דאיני יודע דחולה לאו כלום הוא דאיהו מנא ידע, רובן של חולים אינן יודעין ואינם בקיאין בחולי שלהן, הילכך לזה שומעין שאמר יודע אני.
מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי' דברים טמאים עד שיאורו עיניו. תנו רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל. טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית. תרומה וטבל מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר תרומה ולא טבל. אמר רבה בדאפשר בחולין דכולי עלמא לא פליגי כי פליגי בדלא אפשר ליה בחולין מר סבר טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן. ומר סבר תרומה חמורה אבל טבל אפשר דמתקן ליה. ונשאל הרב רבי אברהם בר דוד ז"ל נבלה ומעשה שבת, וזהו לשון השאלה, אם היה חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת, למה לא נאמר לו לגוי שינחור לו אחת ונאכילנו הנבלה שאין בה אלא איסור לאו ולא נשחוט ונדחה שבת שהוא איסור סקילה, והשיב שזה החולה איזה איסור עומד לפניו ומעכבו, ודאי איסור שבת לא איסור נבלה, תדע שאילו לא היה שבת מי היינו מבקשים לו נבלה, לא כי אלא שחוטה, וכיון שכן האיסור העומד לפניו המעכבו הוא ששבת היתר גמור, לא איסור אחר, ולפיכך מתירין לו איסור שבת ולא איסור נבלה.
בפרק רבי ישמעאל במנחות (ס"ד א') אמר רבא חולה שאמדוהו בגרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת כולן פטורין ואפי' בזה אחר זה ואפי' הבריא בראשונה. בעי רבא חולה שאמדוהו בשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד מהו מהי מייתינן, מתרתי מייתינן דחזיין ליה או דלמא משלש מייתינן דממעט בבצירה. ופשטינן דמשלש מייתינן דממעט בבצירה.
בפרק מפנין (קכ"ח ב') ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת, לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן חברתה מביאה לה שמן בידה ואם אינו ספק בידה מביאה לה בשערה ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי דרך רשות רבים. אמר מר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר פשיטא. אמר רב אשי לא נצרכה אלא בסומאה מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קמ"ל יתובי מיתבא דעתא סברה אי איכא מידי חזיין חבראתיי ועבדן לי, ש"מ דמשום יתובי דעתא דחולה בעלמא מחללינן שבתא במלתא דמסתכנא בה. אם היתה צריכה לשמן חברתה מביאה לה שמן ביד ואם אינו ספק ביד מביאה לה בשערה. ותיפוק ליה משום סחיטה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשיער. רב אשי אמר אפי' תימא יש סחיטה בשיער מביאה לה בכלי דרך שערה כמה דאפשר לשנויי משנינן. ושמעינן מינה דכל צרכי חולה אע"פ שיש בו סכנה היכא דאפשר למעבד לה למלאכה בשינוי שלא יתחלל בה שבת משנין ואין מחללין. והוא שלא יתאחר צרכו של חולה בשינוי זה כלל. ותנן נמי גבי מילה (שבת קל"ג א') נותנין עליה אספלנית וכמון לא שחק מערב שבת לועס בשניו ונותן. לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו. אין עושין לו חלוק לכתחלה אבל כורך עליה סמרטוט, אם לא התקין מע"ש כורך על אצבעו ומביא ואפי' מחצר אחרת. וש"מ אע"פ שסכנה היא לו אין מחללין את השבת לעבור על דברי תורה אלא עושין את המלאכה בשינוי בדבר שהוא משום שבות, ובלבד שיעשה צרכו של חולה בזריזות.
בפרק יום הכפורים מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין עליו, מצאוהו חי מפקחין עליו ואם מת יניחוהו, מצאוהו חי מפקחין אפילו לחיי שעה. מיהא שמעינן דאמדינן אפילו לחיי שעה ומחללין שבת ועוברין על המצות להחיותו חיי שעה כשם שמחללין בחיי ימים הרבה, דוחי בהם ולא שימות בהם קרינא ביה אפילו לחיי שעה. ועד היכן הוא בודק עד חוטמו ויש אומרים עד טבורו. בדק ומצא עליונים מתים לא יאמר כבר מתו התחתונים, מעשה היה ונמצאו עליונים מתים והתחתונים חיים. אמר רב פפא מחלוקת ממטה למעלה אבל מלמעלה למטה כיון דבדק ברישא ולא אשכח לא צריך דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו.
<h2>דף פג:</h2>
בפרק החובל (פ"ה ב') תנא דבי ר' ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. פי' שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות. וקשיא לי הא דתניא בתוספתא (ב"ק פ"ט) רופא אומן שרפא ברשות ב"ד והזיק ה"ז גולה, אלמא עונש שוגג יש בדבר, ויש לומר הכי, הרופא כדיין מצוות לדון, ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל, כדאמרינן (סנהדרין ו' ב') שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל עמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואעפ"כ אם טעה ונודע לב"ד שטעה משלם מביתו על הדרכים הידועים בו, ואע"ג דהתם אם דן ברשות ב"ד פטור, אף כאן מדיני אדם פטור מן התשלומין אלא שאינו פטור מדיני שמים עד שישלם הנזק ויגלה על המיתה, הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים. וכן אמרו בתוספתא דב"ק (פ"ו ה"ו) גבי פטורים מדיני אדם וחייבין בדיני שמים, רופא אומן שריפא ברשות ב"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, ומ"מ בלא הודע שלו אינו חייב כלום כמו שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים, והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה כלל.
ומסתברא דהא דאמרינן נתנה תורה רשות לרופא לרפאות, לומר שאינו אסור משום חשש השגגה, א"נ שלא יאמרו הקב"ה מוחץ והוא מרפא, שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, כענין שכתוב (ד"ה ב' ט"ז) גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים. אבל האי רשות רשות דמצוה הוא דמצוה לרפאות ובכלל פקו"נ הוא כדתנן מאכילין אותו ע"פ בקיאים. ותניא (יומא פ"ג ב') מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו ע"פ בקיאים דבש וכל מיני מתיקה מפני שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין את העינים, וכל אלו על פי בקיאין מאכילין אותו, שאם היתה אישתא צמירתא בבולמוס שלו והאכילוהו דבש הרי אלו הורגין אותו. ותנן נמי (פ"ד א') החושש בפיו מטילין לו סם בשבת, וכן רבינא (פסחים כ"ה ב') דשייף לי' לברתיה בגוהרקי דערלה משום אישתא צמירתא, וכן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, כלן בדרכים של מלאכת הרפואות עושין אותן, ואי אפשר לדעת אותן אלא ע"פ אותה חכמה. וכן עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, מלאכת הכוחלין משערי הקלורין של רפואות היא, והואיל ומחללין שבת ברפואות ש"מ בכלל פקוח נפש הן, ופקוח נפש מצוה רבה היא, הזריז בחכמה זו משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים, וכ"ש המתיאש ואינו עושה. וש"מ כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו ה"ז שופך דמים.
וקשיא לי הא דגרסינן בפ' אלו הן הנחנקין (פ"ד ב') איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו, רב מתנה אמר ואהבת לרעך כמוך, רב דימי בר חנניה אמר מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור. רב פפא לא שביק ליה לבריה [למשקל ליה סילוא מר בריה דרבינא לא שביק ליה לבריה] למפתח ליה בועיה דלמא חביל ביה והוי לי' שגגת איסור, אי הכי אחר נמי אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק, הדין הוא סוגיא דהתם. והשתא תמיהא לי אם כן לא יתעסק בקי ברפואות כלל דלמא טעי וה"ל שגגת סייף. ועוד מ"ש בן בהקזה דאביו ומ"ש אחר בהקזה דחבריה, דהתם נמי דלמא מזיק לי', שכמה דברים של סכנה תלוין בהקזה. ועוד אם נחוש לרופא, אף החולה יחוש לעצמו, שאם מרפאין אותו בסממנים והוא אוכלן, בכוס של עיקרין ושתה אותן, שמא טעו בחולי או ברפואה ונמצא שהמית את עצמו, שטעותן של רופאים סם המות הוא, ונמצא שאף החולה עצמו בא לבית הספק.
וי"ל כיון שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה נמי היא דרמיא רחמנא עליה אין לו לחוש כלום, שאם מתנהג ברפואות כשורה לפי דעתו, אין לו בהן אלא מצוה, דרחמנא פקדי' לרפויי, וליביה אנסיה למטעא. אבל בן אצל אביו כיון דאיכא אחריני למשקל ליה סילוא ולמפתח לי' בועיה לא שבקינן לבן למעבד הכי, דלא ליהוי מעייל נפשיה לספקא דחיוב מיתה. וכן הא דאקשינן עלה מהא דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דלמא חביל בי' והוי ליה שגגת סקילה, התם נמי משום האי טעמא הוא דכיון דלאו סכנה היא ולאו חולי הוא כלל הוה ליה למשבקיה עד מוצאי שבת דלא ליעול לספק חילול שבת.
ולהאי טעמא גבי הקזה כיון דחבלה גופה לרפואה היא, מותר לבן להקיז דם לאביו, דבנו ואחר שוין הם בכך. אם הקזה זו רפואה היא לו, לשניהם מותר ולשניהם מצוה. ואם טעו והמיתו, לשניהם עונש שגגת מיתת ב"ד. ועובדא דרב פפא ומר בריה דרבינא לא פליגי אפשטא דבעיא דפשטו רב מתנא ורב דימי להתירא.
אבל רבינו הגדול ז"ל כתב איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו ואסיקנא רב פפא לא שביק ליה לבריה למשקל ליה סילוא וכו'. ואפשר לומר כן, דאע"ג דמכה אדם לרפואה פטור, ומצוה דואהבת לרעך כמוך הוא, אפ"ה כיון דאיכא אחרינא לא שבקינן לברא למעבד הכי, דלמא חביל ביה טפי ממה שהוא בדרך הרפואה והוה ליה שגגת חנק, אבל למיתה לא חיישינן לא בבן ולא באחר, משום דעל כרחו הצריכן הכתוב לרפאות ואין לך ברפואות אלא ספק סכנה, מה שמרפא לזה ממית לזה.
וזו שאמרו (קדושין פ"ב א') טוב שברופאים לגיהנם, לגנות דרכן של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם נאמר, אבל לא שיהא חשש איסור בדבר, כדרך שאמרו שם נמי טוב שבטבחים שותפו של עמלק, הא אלו נהג עצמו כשורה כל שכן שהוסיף זכות לעצמו שאומנותו אומנות לסטים ולא למד ממעשיהם. והתם תנן (נדרים ל"ח ב') המודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ומרפאהו רפואת נפשות אבל לא רפואת ממון, והוינן בה כי קתני רפואת נפשות בחנם רפואת ממון בשכר ליתני הכי ומרפאהו בחנם אבל לא בשכר, אלא רפואת נפשות גופו רפואת ממון בהמתו, ואתמר עלה בירושלמי שאפילו יש לו מי שירפאנו מותר לזה לרפאותו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות, אלמא מצוה דרמיא עליה עבד, והשבת אבידה דגופו היא.
אלא מיהו דוקא בבקי וביודע בחכמה ובמלאכה זו, ושאין שם גדול ממנו, אבל כל שאינו יודע בטיב מלאכה זו לא יהא לו עסק בה. וכן אם יש שם גדול ממנו אסור לו להתעסק בה כלל, ק"ו משאר דינין והוראות שבתורה, דהאיך יורה בספק נפשות במקום שיש גדול ממנו, ואם נתעסק בהן כלל שופך דמים הוא ובן גיהנם הוא בודאי, ואם ריפא שלא ברשות ב"ד והזיק חייב בתשלומין בבקי, וכ"ש אחר, שאין ב"ד מרשין למי שאינו בקי.
ולענין שכר רפואה נראה לי דמותר ליטול מהן שכר בטלה וטרחא, אבל שכר הלמוד אסור, דאבדת גופו הוא ורחמנא אמר והשבותו לו. ואמרי' לענין מצות (בכורות כ"ט א') מה אני בחנם אף אתה בחנם. הלכך שכר החכמה והלמוד אסור דהו"ל כשכר הזאה וקידוש, אבל שכר הטרחא מותר דהו"ל כשכר הבאה ומילוי דמותר. וכן שכר בטלה מותר כדתנן (שם ב') אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה.
וכן מי שיש לו סממנין וחבירו חולה צריך להן, אסור לו לעלות בדמיהן יותר מן הראוי. ולא עוד אלא אפילו פסקו לו בדמיהן הרבה מפני דוחק השעה שלא מצאו סממנין אלא בידו, אין לו אלא דמיהן, כדאמרינן ביבמות (ק"ו א') בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמיה דאביי וא"ל רב פפא חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, לבתר דחלץ א"ל אביי זיל הב ליה א"ל רב פפא ולימא ליה משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא א"ל משטה אני בך הכא נמי א"ל משטה אני בך, פי' אע"ג דבכל תנאין דעלמא ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז אין ב"ד מחייבין אותה ליתן, אלא אם נתנה ה"ז גט ואם לאו אינו גט, הכא כיון שאין תנאי בחליצה הו"ל כעושה מלאכה לבעה"ב בעל מנת ושכירות בעלמא היא ולפיכך חייבה אביי ליתן. וא"ל רב פפא כיון דשכירות מרובה היא ומשום דוחק השעה התנית לו אינה מתחייבת ליתן דומיא דבורח למעבורת, ואע"ג דהכא באשה לאו דמים יתירי נינהו וא"ל אפסדתן איתתא ונכסי, וכדאמרינן בסיפא טול דינר בשכרך והעבירני חייב, כיון דהאי יבם שאינו הגון לה הוא והתורה השיאתן עצה הוגנת לחלוץ כדכתיב ודברו אליו וגו', לא מיפסדא מיני' כלום ממאי דחזי לי', הילכך כמי שהתנית בשכר פעולה יותר מהראוי דמי ופטורה. זהו פי' השטה הזאת. ושמעינן מינה דכל דמתני בשכירות יותר מכדי דמים מפני האונס ודוחק השעה שלו, יכול לומר משטה אני בך. והוא הדין ללוקח סממנין ביותר מכדי דמיהן מפני דוחק החולי דלא מחייב אלא בדמיהן, אחד השוכר ואחד הלוקח שוין הם בדין זה. אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לה דמים.
ויש מי שסבור דטעמא דבורח משום דחייב להצילו משום השבת אבדה, ולפיכך אין לו שכרו אלא כפועל בטל. ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו, שאם היה בטל מן הסלע והתנה עמו נותן לו את הסלע. ולא מסתברא דכיון דמדמינן לה לחליצה, דע"מ שתתן לך מאתים זוז דלא רמיא עליה חיובא ממש למיחלץ, ואי כניס לה לאו איסורא עביד ש"מ דלאו משום חיובא דמצוה הוא אלא דינא הוא דלא מיחייב אינש בתנאין בשעת הדחק ביותר מכדי דמים, הא בשכר רופא ששוה כל כסף הוא חייב ליתן כל מה שהתנה לו, ואע"פ שמצוה עליו לרפאות אף בורח נמי מצוה עליו להציל, אלא כל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא אם נזדמנה לזה ולא רצה לקיימה אלא בממון, אין מוציאין ממון מידו ולא מפקיעין ממנו חיוב שלו, שאין זה כדין ריבית שיוצאה בדיינן (ב"מ ס"ב א') דרחמנא אמר וחי אחיך עמך אהדר ליה דליחי עמך.
<h2>דף פד:</h2>
שנינו ביומא אמר ר' מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת. לאתויי מאי לאתויי ספק שבת אחרת. היכי דמי כגון דאמדוהו לתמניא יומי ויומא קמא שבתא מהו דתימא ליעכביה עד לאורתא כי היכי דלא נחיל עליה תרי שבי קמ"ל. תניא נמי הכי מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו ואין אומרים נמתין לו עד שיבריא אלא מחמין לו מיד, פירוש אם אמרו בקיאים שצריך חמין להשקאה וצריך נמי חמין אחרים להבראה שירחצו אותו בהם לאחר השתיה אין אומרים נמתין לו שמא יבריא בהשקאה לבד ולא נחלל שבת שתי פעמים, אלא מקדימים ועושין הכל כדי שלא תתאחר ההבראה שהזריז בפיקוח נפש הרי זה משובח וספקו דוחה את השבת. ולא ספק שבת זו בלבד אלא אפי' ספק שבת אחרת.
ואין עושין דברים הללו לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל, נ"א ואין אומרים יעשו דברים הללו ע"י גוים וע"י קטנים אלא אפי' בגדולי ישראל. והכי נמי בירושלמי אפי' בגדולים אפי' בישראל, ואין אומרים לעשות דברים הללו לא ע"י נשים ולא ע"י כותים מפני שמצטרפין לדעת אחרת. נ"א אבל מצטרפין לדעת אחרת, ובתוספתא אין אומרים יעשו דברים הללו ע"פ נשים וע"פ כותיים אלא מצטרפין דעת אחרת עמהן. איכא דמפרשי שאם אמרו נשים וכותים צריך, אין עושין לו, אבל מצטרפין עם ישראל בקי שאמר צריך והולכין אחר דעות. וזה כענין שאמרו בר"ה (כ"ד א') עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת. וזה הפירוש אינו נכון לענין נשים, דאשה בקיאה ודאי מחללין שבת על פיה כדתנן (שבת קכ"ח ב') וקורין לה חכמה ממקום למקום, ות"ר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר, ואם היתה צריכה שמן חברתה מביאה לה שמן. ועוד מדלא קתני אין מחללין ע"פ נשים וע"פ כותים וקתני אין אומרים לעשות, ש"מ לאו בבקיאות דידהו תליא.
והכי פירושו אין עושין דברים הללו כלל ע"י גוים וקטנים שמא יאמרו הרואים בקושי עושין פקוח נפש ואין מתירין אותו לכתחלה ע"י המחוייבין במצות, ויבא הדבר לידי פשיעה בחולה, ואע"פ שחולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה, כאן אין עושין על ידם מפני הסכנה אלא עושין ע"י ישראל גדולים, אבל ע"י נשים וכותיים אם נזדמן הדבר עושים שהרי מחוייבים בשבת והוחזקו בה. אבל אין אנו מיחדים להם מלאכה זו לומר יתעסק פלוני בפקוח זה שמא יבואו להרהר ולומר אינם רוצין לחלל את השבת ואין משגיחין עלינו ומכשילין אותנו. לפי שהכותיים אין להם משום ולפני עור לא תתן מכשול כדאמרינן בשחיטת חולין (ד' א') חותך ראשו של אחד מהן ונותן לו. וכן הנשים מתוך שדעתן קלה עליהן טועות בכך. וזהו מפני שמצטרפין לדעת אחרת כלומר למינות ולטעות. ולשאר הנוסחאות אין אומרים לעשות ע"י גוים וקטנים שלא תאמר הואיל ואלו מזומנים לעשות לא נחלל שבת שלא לצורך אלא אפילו ישראל גדולים עושים ואם רצו הם עושין עמהם, וסיפא בנשים וכותיים אין עושין הן כלל, אבל מצטרפין דעת ישראל עמהן לומר שאין מוסרין להם לבדם העסק והפקוח הזה ליעשות על ידם שמא יתעצלו או יפשעו בו, אבל מצטרפין עמהן ישראל ומוסרין הדבר לישראל והכותי מתעסק על ידי הישראל בפקוח הנפש, דכיון דישראל עוסק בו אף הוא מזדרז על ידו. וזה הלשון הגון יותר בנוסחאות הללו.
ת"ר מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז ה"ז משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד. כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו והזריז ה"ז משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד ואע"ג דקא צייד כוורי, ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליא ומעלהו והזריז ה"ז משובח, ואינו צריך ליטול רשות מב"ד ואע"ג דקא מתקן דרגא לחול. ננעלה דלת בפני תינוק שובר את הדלת ומוציאו והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד ואע"ג דקא מתבר לה שיפי. מכבין ומפסיקין מפני הדליקה והזריז ה"ז משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד ואע"ג דקא ממכיך מכוכי. ירושלמי תני הזריז ה"ז משובח והנשאל מגונה והשואל ה"ז שופך דמים.
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, היכי דמי כגון דאיכא תשעה גוים ואחד ישראל, ואי באותה חצר פשיטא דהוה ליה קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא אפילו בחצר אחרת מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש קמ"ל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, והוינן בה איני והא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן תשעה גוים ואחד ישראל באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין. ומפרקינן הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתיהו פרוש כולהו מפקחין דהא איתחזק ישראל הכא, פרוש מקצתייהו אין מפקחין, ופסק רבינו הגדול ז"ל כשמואל, ואיכא מאן דאמר לית הלכתא כשמואל מסוגיא דשמעתא דהוינן עלה ומי אמר שמואל הכי והא איתמר מצא בה תינוק מושלך אם רוב גוים גוי ואם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל, ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליחסו לא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל, ופרקינן כי איתמר דשמואל ארישא איתמר אם רוב גוים גוי אמר שמואל ולענין פקוח הגל אינו כן, חזינן השתא דרב פליג עליה דשמואל ואזיל בפקוח נפש בתר רובא, דהשתא להחיותו דאיכא פקוח נפש ולית ביה עבירה דמצוה בעי רב מחצה על מחצה, הא רוב גוים גוי הוא ואין עליו להחיותו, לגבי פקוח גל בשבת דאיכא איסור סקילה לא כ"ש דרוב גוים אין מפקחין, וכיון דהא דרב פליגא אדשמואל הלכתא כותיה, דקיי"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי, ומימרא דר' יוחנן תשעה גוים ואחד ישראל וכו' בפשטא כרב אתיא דהולכין בפקוח נפש אחר הרוב, והילכך בחצר אחרת כל דפריש מרובא פריש ואין מפקחין, באותה חצר הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ועוד כיון דאסיקנא דשמואל ארישא איתמר אם רוב גוים גוי אמר שמואל ולענין פקוח הגל אינו כן, ש"מ לשמואל לא שנא פרוש כולהו ולא שנא פרוש מקצתיהו מפקחין, דהא תינוק מושלך בעיר לעולם מפקחין, ואדרבה בדפרוש מקצתיהו הוי, דאורחא דמילתא התינוק הזה הוא שמושלך בפלטיא והשאר קבועין במקומן בעיר, ואפי' הכי אמר שמואל מפקחין, ואלו לר' יוחנן למאי דתרצינן נמי אין מפקחין, וכיון דהכי הוא על כרחין דשמואל פליגא אדר' יוחנן, ולית להו פירוקא, והדרינן במימרא דר' יוחנן אפשטא כדסליק אדעתין, באותה חצר מפקחין משום קבוע, בחצר אחרת אין מפקחין לעולם, והולכין בפקוח נפש אחר הרוב, וזו היא שיטתו של רבינו שלמה ז"ל בפירושיו. ובדרך זו כתבה ה"ר משה בר מימון ז"ל בחבורו.
ומסתברא כרבינו הגדול ז"ל, דלהחיותו לאו פקוח נפש הוא אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל, דכל רוב גוים אינו מצווה עליו בצדקה כעניי ישראל, אבל להצילו ממיתה לשעתו כגון פקוח הגל אפילו ברוב גוים מפקחין ומצילין, ודקאמרי נמי משום מימרא דשמואל לגבי תינוק מושלך אני אומר תינוק בפלטיא דיניה כמאן דפרוש כולהו, דהא הוינן עלה מי אמר שמואל הכי מן מצא בה תינוק מושלך, ולא מפרקינן לה התם בדפרוש מקצתיהו אבל פרוש כולהו כיון דאיתחזק ישראל הכא מפקחין כדאמרן, אלא משמע דתינוק מושלך פרוש כולהו הוא, דטעמא דפרוש כולהו דמפקחין משום דניידי כולהו, פרוש מקצתיהו דאין מפקחין משום שנשארה קביעות במקומה בחצר הראשונה והני דפרוש מרובא פרוש, ועוד כיון דפרוש כולהו לחצר זו איתחזק הכא ישראל, דפרוש מקצתיהו לכאן לא איתחזק הכא ישראל, והילכך לגבי תינוק מושלך כיון שלא ראו אותו פורש מן הבתים, אלא מושלך בפלטיא מצאו אותו, מרוב סיעה שבפלטיא היה דכולהו ניידי, ואיתחזק נמי ישראל בפלטיא ונעשה הוכחה, הילכך הוה ליה פרוש כולהו ומפקחין.
